הורי השתדלו לתת לי את הטוב ביותר על פי השקפתם. הבגדים שלי נקנו בחנויות של "בגדי איכות" האוכל שהוגש שלי היה מגוון מאוד והוכן בבישול ביתי. בכל שנה נרשמתי לחמישה -שישה חוגים והיה לי מנוי לקונצרטים ומנוי להצגות ומנוי לספריה.
קיבלתי שפע חומרי ושפע תרבותי מהורי שלכאורה ידעו למה אני זקוקה, אבל רוב הזמן הרגשתי לא מסופקת..
ויחד עם אי שביעות הרצון שחשתי – היו לי המון רגשות אשמה על כך שאינני מרוצה למרות שאני חיה בכל כך הרבה שפע.
בשלבים מאוחרים יותר בחיי, כשנשאלתי מה עוד הייתי רוצה – התקשיתי להגדיר ולרוב ביקשתי עוד מהשפע שכבר היה לי, בעיקר שפע חומרי.
היה ברור לי מה עלי לעשות כדי להיות מאושרת (להצליח בלימודים, לרדת במשקל, לעבוד במקום "מסודר" ולגדל ילדים מצליחים) אלא שכאשר היו לי כל אלה ועדיין הרגשתי מן בור כזה חלול בבטן – הבנתי שאלה לא בהכרח המטרות שלי אלא המטרות שקיבלתי בירושה מהורי, שרצו את הטוב ביותר עבורי אבל מעולם לא עצרו לשאול אותי מה אני באמת רוצה, מה משמח אותי, ממה אני נהנית ומה יעשה אותי מאושרת.
השתדלתי ללכת בתלם אבל הרצונות האמיתיים הציצו אל חיי מפעם לפעם ולפרקים אף הרימו ראש ותבעו את שלהם.
אז הרשיתי לעצמי לעצור לרגע וליצור.לפעמים יצרתי אירועים, לפעמים כתבתי מילים או מנגינות והרגשתי שאני הולכת על עננים! אבל רגשות האשמה השתלטו מייד מתוך מחשבה שנהניתי דיי ועכשיו עלי לחזור תיכף ומיד לשגרה ולהצטיין בלימודים, בעבודה, באימהות, בחברות ועוד...
איש מעולם לא אמר לי שעלי להצטיין אבל זה מה שהבנתי מבין השורות שנאמרו לי ובעיקר ממה שלא נאמר. בגיל 30 – עם 3 ילדים ואי נחת תמידית – יצאתי למסע היכרות שלי עם עצמי.
למדתי וחוויתי חוויות שבעבר נראו לי לא הגיוניות.התחלתי לשאול את עצמי שאלות ולערער על מחשבות שנראו לי בעבר כמו האמת לאמיתה. אספתי לי כלים שעזרו לי להפחית חרדות, לנהל מתחים, לשפר תפקודים ולשמור על מערכות יחסים נפלאות לאורך זמן.
הרבה נשים שאני פוגשת חשות תסכול מהזוגיות, מההורות, ממקום העבודה, מיחסים בינאישיים בבית או מחוצה לו, ואינן מעזות להניע את השינוי שהן חולמות עליו, מחשש שהמחיר יהיה כבד מנשוא.
כשהן מתחילות להשתנות – הן מקבלות רוח גבית מהסביבה ומתמלאות בהמון כוח פנימי לנוע קדימה.
אז מה את אומרת? בא לך גם?
דברי איתי על סדנת מקשיבות פנימה – מקשיבות החוצה.
